תנ"ך על הפרק - בראשית לא - צרור המור

תנ"ך על הפרק

בראשית לא

31 / 929
היום

הפרק

יעקב וביתו נפרדים מלבן

וַיִּשְׁמַ֗ע אֶת־דִּבְרֵ֤י בְנֵֽי־לָבָן֙ לֵאמֹ֔ר לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל־הַכָּבֹ֖ד הַזֶּֽה׃וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת־פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶ֛נּוּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב שׁ֛וּב אֶל־אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ וְאֶֽהְיֶ֖ה עִמָּֽךְ׃וַיִּשְׁלַ֣ח יַעֲקֹ֔ב וַיִּקְרָ֖א לְרָחֵ֣ל וּלְלֵאָ֑ה הַשָּׂדֶ֖ה אֶל־צֹאנֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן רֹאֶ֤ה אָנֹכִי֙ אֶת־פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם וֵֽאלֹהֵ֣י אָבִ֔י הָיָ֖ה עִמָּדִֽי׃וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל־כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת־אֲבִיכֶֽן׃וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱלֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי׃אִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר נְקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן נְקֻדִּ֑ים וְאִם־כֹּ֣ה יֹאמַ֗ר עֲקֻדִּים֙ יִהְיֶ֣ה שְׂכָרֶ֔ךָ וְיָלְד֥וּ כָל־הַצֹּ֖אן עֲקֻדִּֽים׃וַיַּצֵּ֧ל אֱלֹהִ֛ים אֶת־מִקְנֵ֥ה אֲבִיכֶ֖ם וַיִּתֶּן־לִֽי׃וַיְהִ֗י בְּעֵת֙ יַחֵ֣ם הַצֹּ֔אן וָאֶשָּׂ֥א עֵינַ֛י וָאֵ֖רֶא בַּחֲל֑וֹם וְהִנֵּ֤ה הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּֽים׃וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱלֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם יַֽעֲקֹ֑ב וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃וַיֹּ֗אמֶר שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙ כָּל־הָֽעַתֻּדִים֙ הָעֹלִ֣ים עַל־הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּבְרֻדִּ֑ים כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ׃אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ׃וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ׃הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ׃כִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה׃וַיָּ֖קָם יַעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת־בָּנָ֥יו וְאֶת־נָשָׁ֖יו עַל־הַגְּמַלִּֽים׃וַיִּנְהַ֣ג אֶת־כָּל־מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת־כָּל־רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם לָב֛וֹא אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃וְלָבָ֣ן הָלַ֔ךְ לִגְזֹ֖ז אֶת־צֹאנ֑וֹ וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ׃וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא׃וַיִּבְרַ֥ח הוּא֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּ֖קָם וַיַּעֲבֹ֣ר אֶת־הַנָּהָ֑ר וַיָּ֥שֶׂם אֶת־פָּנָ֖יו הַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַעֲקֹֽב׃וַיִּקַּ֤ח אֶת־אֶחָיו֙ עִמּ֔וֹ וַיִּרְדֹּ֣ף אַחֲרָ֔יו דֶּ֖רֶךְ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וַיַּדְבֵּ֥ק אֹת֖וֹ בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י בַּחֲלֹ֣ם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃וַיַּשֵּׂ֥ג לָבָ֖ן אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב וְיַעֲקֹ֗ב תָּקַ֤ע אֶֽת־אָהֳלוֹ֙ בָּהָ֔ר וְלָבָ֛ן תָּקַ֥ע אֶת־אֶחָ֖יו בְּהַ֥ר הַגִּלְעָֽד׃וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב׃לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר׃וְלֹ֣א נְטַשְׁתַּ֔נִי לְנַשֵּׁ֥ק לְבָנַ֖י וְלִבְנֹתָ֑י עַתָּ֖ה הִסְכַּ֥לְתָּֽ עֲשֽׂוֹ׃יֶשׁ־לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹהֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ ׀ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ מִדַּבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע׃וְעַתָּה֙ הָלֹ֣ךְ הָלַ֔כְתָּ כִּֽי־נִכְסֹ֥ף נִכְסַ֖פְתָּה לְבֵ֣ית אָבִ֑יךָ לָ֥מָּה גָנַ֖בְתָּ אֶת־אֱלֹהָֽי׃וַיַּ֥עַן יַעֲקֹ֖ב וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֑ן כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵעִמִּֽי׃עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת־אֱלֹהֶיךָ֮ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒ נֶ֣גֶד אַחֵ֧ינוּ הַֽכֶּר־לְךָ֛ מָ֥ה עִמָּדִ֖י וְקַֽח־לָ֑ךְ וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם׃וַיָּבֹ֨א לָבָ֜ן בְּאֹ֥הֶל יַעֲקֹ֣ב ׀ וּבְאֹ֣הֶל לֵאָ֗ה וּבְאֹ֛הֶל שְׁתֵּ֥י הָאֲמָהֹ֖ת וְלֹ֣א מָצָ֑א וַיֵּצֵא֙ מֵאֹ֣הֶל לֵאָ֔ה וַיָּבֹ֖א בְּאֹ֥הֶל רָחֵֽל׃וְרָחֵ֞ל לָקְחָ֣ה אֶת־הַתְּרָפִ֗ים וַתְּשִׂמֵ֛ם בְּכַ֥ר הַגָּמָ֖ל וַתֵּ֣שֶׁב עֲלֵיהֶ֑ם וַיְמַשֵּׁ֥שׁ לָבָ֛ן אֶת־כָּל־הָאֹ֖הֶל וְלֹ֥א מָצָֽא׃וַתֹּ֣אמֶר אֶל־אָבִ֗יהָ אַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י כִּ֣י ל֤וֹא אוּכַל֙ לָק֣וּם מִפָּנֶ֔יךָ כִּי־דֶ֥רֶךְ נָשִׁ֖ים לִ֑י וַיְחַפֵּ֕שׂ וְלֹ֥א מָצָ֖א אֶת־הַתְּרָפִֽים׃וַיִּ֥חַר לְיַעֲקֹ֖ב וַיָּ֣רֶב בְּלָבָ֑ן וַיַּ֤עַן יַעֲקֹב֙ וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֔ן מַה־פִּשְׁעִי֙ מַ֣ה חַטָּאתִ֔י כִּ֥י דָלַ֖קְתָּ אַחֲרָֽי׃כִּֽי־מִשַּׁ֣שְׁתָּ אֶת־כָּל־כֵּלַ֗י מַה־מָּצָ֙אתָ֙ מִכֹּ֣ל כְּלֵי־בֵיתֶ֔ךָ שִׂ֣ים כֹּ֔ה נֶ֥גֶד אַחַ֖י וְאַחֶ֑יךָ וְיוֹכִ֖יחוּ בֵּ֥ין שְׁנֵֽינוּ׃זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי׃טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה׃הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי׃זֶה־לִּ֞י עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָה֮ בְּבֵיתֶךָ֒ עֲבַדְתִּ֜יךָ אַרְבַּֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ בִּשְׁתֵּ֣י בְנֹתֶ֔יךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים בְּצֹאנֶ֑ךָ וַתַּחֲלֵ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֥רֶת מֹנִֽים׃לוּלֵ֡י אֱלֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙ הָ֣יָה לִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה רֵיקָ֣ם שִׁלַּחְתָּ֑נִי אֶת־עָנְיִ֞י וְאֶת־יְגִ֧יעַ כַּפַּ֛י רָאָ֥ה אֱלֹהִ֖ים וַיּ֥וֹכַח אָֽמֶשׁ׃וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶֽעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃וְעַתָּ֗ה לְכָ֛ה נִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית אֲנִ֣י וָאָ֑תָּה וְהָיָ֥ה לְעֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃וַיִּקַּ֥ח יַעֲקֹ֖ב אָ֑בֶן וַיְרִימֶ֖הָ מַצֵּבָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב לְאֶחָיו֙ לִקְט֣וּ אֲבָנִ֔ים וַיִּקְח֥וּ אֲבָנִ֖ים וַיַּֽעֲשׂוּ־גָ֑ל וַיֹּ֥אכְלוּ שָׁ֖ם עַל־הַגָּֽל׃וַיִּקְרָא־ל֣וֹ לָבָ֔ן יְגַ֖ר שָׂהֲדוּתָ֑א וְיַֽעֲקֹ֔ב קָ֥רָא ל֖וֹ גַּלְעֵֽד׃וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן הַגַּ֨ל הַזֶּ֥ה עֵ֛ד בֵּינִ֥י וּבֵינְךָ֖ הַיּ֑וֹם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ גַּלְעֵֽד׃וְהַמִּצְפָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔ר יִ֥צֶף יְהוָ֖ה בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ כִּ֥י נִסָּתֵ֖ר אִ֥ישׁ מֵרֵעֵֽהוּ׃אִם־תְּעַנֶּ֣ה אֶת־בְּנֹתַ֗י וְאִם־תִּקַּ֤ח נָשִׁים֙ עַל־בְּנֹתַ֔י אֵ֥ין אִ֖ישׁ עִמָּ֑נוּ רְאֵ֕ה אֱלֹהִ֥ים עֵ֖ד בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃וַיֹּ֥אמֶר לָבָ֖ן לְיַעֲקֹ֑ב הִנֵּ֣ה ׀ הַגַּ֣ל הַזֶּ֗ה וְהִנֵּה֙ הַמַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָרִ֖יתִי בֵּינִ֥י וּבֵינֶֽךָ׃עֵ֚ד הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְעֵדָ֖ה הַמַּצֵּבָ֑ה אִם־אָ֗נִי לֹֽא־אֶֽעֱבֹ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגַּ֣ל הַזֶּ֔ה וְאִם־אַ֠תָּה לֹא־תַעֲבֹ֨ר אֵלַ֜י אֶת־הַגַּ֥ל הַזֶּ֛ה וְאֶת־הַמַּצֵּבָ֥ה הַזֹּ֖את לְרָעָֽה׃אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י נָחוֹר֙ יִשְׁפְּט֣וּ בֵינֵ֔ינוּ אֱלֹהֵ֖י אֲבִיהֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֣ע יַעֲקֹ֔ב בְּפַ֖חַד אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃וַיִּזְבַּ֨ח יַעֲקֹ֥ב זֶ֙בַח֙ בָּהָ֔ר וַיִּקְרָ֥א לְאֶחָ֖יו לֶאֱכָל־לָ֑חֶם וַיֹּ֣אכְלוּ לֶ֔חֶם וַיָּלִ֖ינוּ בָּהָֽר׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
אח"כ סיפר ששמע יעקב את דברי בני לבן ולא שת לבו להם לפי שהיו נערים. אבל כשראה את פני לבן זועפים שעשה התפעלות בלבן. מיד נתירא ונגלה אליו האלהים לחזקו שלא יירא ממנו. וא"ל שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך. ואז שלח וקרא לנשיו להסכים עמהן. ולפי שידוע שקשה לאיש לפרוש מארצו וממולדתו וכל שכן לנשים. לזה הוצרך לומר להן ואתנה ידעתן כי בכל כחי עבדתי את אביכן באמונה ואביכן התל בי. ולא זה בלבד אלא שהיה מבקש להרגני ולא נתנו אלהים להרע עמדי. ולכן ראוי לכם שתשכחו את אביכן. אחר שהתל בי כאלו הייתי איש נכרי. והש"י אשר רואה דמעת העשוקים השגיח עלי ואם כה יאמר נקודים וגו'. עד שבהשגחה גמורה הציל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי. לפי שהיה שולח מלאכיו ומביאים העתודים עקודים נקודים מצאן לבן אל צאני להוליד דוגמתן. ולא הגיד להן דבר המקלות לפי שאין סוד בנשים. כאומרו משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. ואולי לא הגיד להן לפי שהוא דבר סתר מסודות התורה כמו שכתבנו. ואולי דבר המקלות עשה על פי הש"י שגלה לו סודו בענין שיצליח בנכסיו וילדו הצאן עקודים נקודים דוגמתן כמו שעשה מלאך האלהים בחלום. ולכן אמר שא נא עיניך וראה במראה הנבואה וראה כולם עתודים עקודים נקודים כמו שגליתי אליך בענין המקלות. ולפי שענין החלום והמקלות היה שוה לא הזכיר להן אלא אחד מהן. ואמר אנכי האל בית אל להודיע שהשם רמז לו שאיחר נדריו ולכן באה לו הצרה הזאת ושצריך לשלם נדריו. ולכן עתה במהרה בלא איחור קום צא מן הארץ הזאת שהיא ארץ טמאה וארץ מהתלות. ואין ראוי לאיש אמונים כמוך לשבת בה. וכל זה להודיענו שהיה מושגח מהש"י ומוכרח לעשות מאמרו ולא מעצמו. ואין ראוי להן למאן בדבר הזה. והן ענו לו העוד לנו חלק כלומר למה לך להאריך בדבר זה ולתת סבות להליכתך כאילו היה לנו חלק ונחלה לירש. ובעבור זה נעכב ההליכה. אינו כן כי הלא נכריות נחשבנו לו. וכן אין אתה צריך להודיענו סבת הצלחתך כי אנו יודעין שהיה בהשגחה אלהית. וזהו אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא. ועתה בלי איחור צא מן הארץ הזאת כמאמר הש"י: אח"כ סיפר שנשא את בניו ואת נשיו כמאמר הש"י. ונהג את כל מקנהו וקניינו. להורות על מעלת יעקב שלא הוליך עמו אפי' שוה פרוטה מלבן. כאומרו כי מששת את כל כלי מה מצאת. וזה דבר פלא כמאמרם ז"ל וכי יש חתן שיוצא מבית חמיו שאינו מוליך בידו שני מחטין. ויעקב אמר לו מה מצאת. א"ל הקב"ה חייך בזה הלשון אני מנחם את בניך ומדבר עמהם בלשון רכה. דכתיב מה מצאו אבותיכם בי עול. ולכן אמר בכאן שלא הוליך בידו אלא קניינו שרכש ולא דבר אחר. ואמר לבא אל יצחק אביו. לרמוז שאולי היה מתאחר יותר להגיד ללבן הליכתו. אלא שכוונתו היתה טובה לקיים כבוד אביו. אחר ששהה בכאן זמן רב ולא רצה להתאחר יותר. ואולי שכתב להתנצלות מה שאמר ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. ואמר ותגנוב רחל את התרפים כדי שלא יגידו ללבן ענין הבריחה. או להפריש אביה מעבודה זרה. לפי שהתרפים מין ע"ז היו. כמו שכתוב בזוהר שהיו מכבדין ומרביצין ומקטרין לפניהם והיו עושים אותן בשעות ידועות. ולכן נקראו תרפים. שהאומן אומר שעה זו תעשה. שעה זו תרפה. וזהו תרפים. וכן אמרו שם שנקראו תרפים לשון גנאי כמו אל בית התורף. וכתבו שם שאע"פ שרחל עשתה זה לכוונה טובה כיון שציערה לאביה נקנסה עליה מיתה בא וראה כמה גדול כבוד אב ואם ע"כ: ואמר ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי. להגיד שיעקב עשה שלא כהוגן בהליכה זו בלי רשות לבן. כי אחר שהש"י הבטיחו בשמירה. והשם יתברך אשר לו היכולת היה יכול לומר ללבן אעפ"י שידע שהיה רוצה לילך. השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע כמו שא"ל בדרך. ולכן סיפר הכתוב כי יעקב נזהר משלוח ידו בנכסי חמיו ושלא גנב ממנו אפי' מחט אחד. כמו שאמר למעלה את כל קניינו. ולא נזהר מלגנוב את לב לבן. וזה נראה כאומרם אבא היאך מעשרין את התבן. ולזה ספרה התורה כי יעקב הקפיד שלא לגנוב כלום משל לבן ואח"כ רחל גנבה את התרפים. ויעקב גנב את לבו ולזה כתיב ויגנוב יעקב את לב לבן. כי התורה קראו גנב וזה על בלי הגיד לו כי בורח הוא. כי ראוי היה ליעקב שיגיד ללבן הליכתו והיה לו לישען באלהיו: אח"כ סיפר שעבר את הנהר. ואולי ששינה הדרך כדי להטעות ללבן כמו שעשה לעשו. וכשהשיג אותו סיפר שבא אליו האלהים וא"ל השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. הטעם בזה כמו שכתבו בזוהר כי לא היה לבן הולך להלחם עמו ברוב עם כי רבים היו עם יעקב מעם לבן. אבל כוונתו היתה לעוקרו מן העולם בדברי כישוף ונחש. ולכן לא א"ל השמר לך מעשות לו רע. אלא מדבר בדברי פיך און ומרמה עם יעקב. כי יש לך לידע כי לא נחש ביעקב וזה חסד גדול שעשה הש"י עם יעקב. ולזה צותה התורה בהבאת הבכורים וענית ואמרת ארמי אובד אבי. כלומר תעיד ותאמר ארמי בקש לעקור את הכל. כמו לא תענה ברעך עד שקר. או יאמר מטוב עד רע לדבר טוב או לעשות לו רע כדי שישוב עמך או רע על שברח. וכשהשיגו אמר לו מה עשית ותגנוב את לבבי. וחזר ואמר למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי. והרצון בזה שנתרעם משני דברים. האחד שגנב את לבבו ודיבר אחד בפה ואחד בלב וגנב דעתו כששמע דברי בני לבן וראה פניו רעים דיבר עם לבן דברי שלום. והסתיר ממנו כוונתו בענין שבזה גנב דעתו. והב' למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי. נתרעם ממנו שנחבא לברוח וברח בהחבא ולא הרגיש בו אדם. ואולי ברח בלילה. ובזה ותגנוב אותי לומר שגנבו כולו ולא לבו וזה רמז על גניבת בניו ובנותיו שהם עצמו ובשרו. וזהו ותגנוב אותי. ואשלחך בשמחה ובשירים לפי שאנו הפכים זה לזה. ובזה גלה לו שאולי היה מעכב בניו ובנותיו. ולכן אמר ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי: יש לאל ידי לעשות עמכם רע. רמז בזה ב' דברים. האחד שכפר בעיקר ואמר יש לאל ידי כלומר אע"פ שהשי"ת אמר לי שלא אעשה עמכם רע. יש בידי לעשות עמכם. אע"פ שאלהי אביכם אמר אלי השמר לך מדבר עם יעקב. והשני שאמר יש לאל ידי שלא כפר בעקר. אלא אמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע. אעפ"כ שאשמור דברי הש"י. אבל מדבריו למדתי לשקר. כי הוא לא אמר לי אלא השמר לך מדבר עם יעקב. ולא אמר השמר לך מעשות לו רע. ולכן אמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע או לעשות עמכם ולא עמו. אחר שלא אמר אלא מדבר עם יעקב. או שיאמר אחר שגנבת את לבבי וההכלת עשו ואתה החלותה. יש לאל ידי לעשות רע אבל אלהי אביכם אמר אלי וכו'. ועתה הלוך הלכת. כלומר ידעתי שיש לך התנצלות להליכתך בסבת אביך להשלים תשוקתך. כי אולי יעקב סיפר לו פעמים אחרות שהיה כוסף לילך לבית אביו. או אולי בחכמתו השיג סבת הליכת יעקב שאמר למעלה לבא אל יצחק אביו. כמו שהשיג בחכמתו לומר ותגנוב את לבבי. כמו שאמרה התורה למעלה ויגנוב יעקב את לב לבן. ואחר שיש לך התנצלות להליכתך. אני שואל ממך למה גנבת את אלהי בלא תועלת. אחר שהם אסורים לך ואתה גנבת אותם אחר שאתה מכסה הגנב. ולפי שהזכיר אלהי אמר ויען יעקב קודם זמנו. כדי שלא יזכיר לבן פעם אחרת. ואולי היה עובר על לא ישמע על פיך. ואמר כי יראתי להשיבו על הגנבה. ואמר פן תגזול את בנותיך מעמי לקחתו גזלן ולא נאמן לפי שהוא קראו גנב שני פעמים ותגנוב את לבבי ותגנוב אותי. כנגד שני פעמים שגנב יעקב הבכורה והברכה. ואולי יעקב גלה לו סודו והוא גלהו כרכיל מגלה סוד. ולכן אמר ותגנוב את לבבי כמו שגנבת לבב אביך ואמרת אני בנך בכורך עשו. ותגנוב אותי כנגד גניבת הבכורה. ולכן א"ל יעקב אם לא חרשת בעגלתי לא מצאת חידתי. אבל אני לא גנבתי כלום אלא משלי. כי בקו הדין שלי היתה הבכורה והברכה. אבל אתה גזלן ולא נאמן. גזלן פן תגזול את בנותיך שאמרתי לך ותחליף את משכורתי עשרת מונים. וכנגד גניבת אלהיך עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. כי אני לא ידעתי מי גנבתם. ומאותה קללה מתה רחל. ולפי שהיתה קללת חנם ארז"ל לא תבא. לו תבא שחזר ליעקב ולכן נתקצרו ימיו ל"ג שנים מחיי אביו כמנין יחיה. וזהו ולא ידע יעקב שאלו ידע לא היה מקללה: ורחל לקחה את התרפים. כדי שלא ידברו. ותשב עליהם לנהוג בהם מנהג בזיון. כי כשהיו מדברים היו מכבדים אותם בכבוד וריבוץ. ולפי שהיה חושד לרחל אע"פ שאמרה אל יחר בעיני אדוני. חזר לחפש. וזהו ויחפש פעם אחרת ולא מצא. ולפי שלא מצא חרה ליעקב ודיבר כנגדו מה שלא דבר קודם לכן. לפי שלא היה יודע אם ימצא הגניבה בביתו. ואז א"ל מה מצאת בידי שקראת אותי גנב. וזה מה פשעי בגניבת הלב ומה חטאתי בגניבת הגוף שאמרת ותגנוב אותי. וא"ת שהפשע הוא גניבת התרפים. זה שקר כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך. הודיעו בזה שגניבת התרפים היתה עלילה לחפש כל ביתו אם ימצא שם דבר גנוב. וזהו כי מששת את כל כלי מה מצאת שיש בה אותו כלי או אותו דבר שמצאת. נגד אחי ואחיך שהם דיינים בלי חשד. אחר שהם קרובים זה לזה. והתחיל לסדר טענותיו ואמר. זה עשרים שנה וגו'. כלומר ואחר זמן רב כזה אינו מן התימא שתמצא בידי דבר זה. ואפילו תמצאוהו בהיתר הגמור הייתי יכול ללוקחן. אחר שעבדתיך י"ד שנה בבנותיך. שלא כדין התורה ולא כמנהג המדינה. ופירש לו בכאן תנאי הרועים. כי הרועה אינו חייב אם ישבו לו הבהמות. וכן הרועה יכול לאכול גדי אחד ואיל אחד בלי תנאי. וכן אינו חייב בטריפת ארי או דוב. וכן אינו חייב בגניבה אם באו עליו לסטים רבים ביום או בלילה בלי ראות. וזה שאמר רחליך ועזיך לא שכלו בהשגחה. ואילי צאנך לא אכלתי אע"פ שהייתי יכול לאוכלם. וכן טריפה לא הבאתי אליך אע"פ שהייתי פטור. וכן גנובתי יום וגנובתי לילה. הכל שלמתי. וזהו מידי תבקשנה כאלו אחטנה בפשיעה. ולכן הייתי שומר ביום ובלילה שלא כמנהג השומרים. והייתי עומד לחורב ביום ולקרח בלילה. עד שבשמירה העצומה נדדה שנתי מעיני בסבתך. ועם כל זה ותחליף את משכורתי עשרת מונים. וכוונתך לא היתה זאת אלא לשלחני ריקם. לולי אלהי אבי ופחד יצחק. שאיים לך במדת הדין של אלהים. דכתיב ויבא אלהים אל לבן הארמי וגו'. וזהו ראה אלהים ויוכח אמש. וכשראה לבן שלא היה לו מענה לענות ליעקב. אמר ויען לבן ויאמר אל יעקב. כמו שאמר למעלה ויען יעקב ויאמר ללבן כלומר גם לי מענה כמוך. ומענהו ותשובתו היתה תשובת גזלן ואלם בכח. וזהו הבנות בנותי והבנים וגו' וכל אשר רואה לי הוא. כדין ושלא כדין. ומכאן הוציאו האומר שלך שלי רשע. אבל מה אעשה לאלה להרע עצמי. ועתה נכרתה ברית אני ואתה. וכשראה יעקב כוונתו נתיירא שמא ירים לבן אבן לשם ע"ז. ולא דיבר לו כלום אלא הקדים הוא והרים אבן מצבה לשם ה'. ואז אמר בזריזות לאחיו שהם בניו לקטו אבנים ויעשו גל. כדי שלא יעשו הגל לבן ואחיו עובדי ע"ז: וזהו שרמזו במדרש ויאמר יעקב לאחיו והלא לא היה לו אלא אחד ולואי קבריה. אלא אלו בניו שכיון שיש לאדם בנים שמגיעים לכתפו נקראו אחיו. וכשראה לבן שלא הניח לו יעקב לעשות גל. הקדים לקרות לו שם. וזהו ויקרא לו לבן יגר שהדותא וגו'. ועכשיו בא לפרש למה הוצרך גל ומצבה כי די באחד מהם. ואמר הגל הזה עד וגו' והמצפה אשר אמר וגו'. וחזר לומר עד הגל הזה ועדה המצבה וגו'. והרצון בזה כי בתחלה אמר כי היה צריך גל ומצבה. שהאחד הר שפל והאחד הר גבוה ותלול. רמז לשני דברים האחד הדברים והתנאים שעברו ביניהם בסתר. שזה רמז לגל השפל. והאחרת הדברים העתידים לבא לזמן רחוק ולמקום רחוק. ולזה צריך לעלות למקום גבוה לראותם כמו המצבה שהיא גבוה. כנגד הראשונה אמר הגל הזה עד ביני וביניך היום. שהם הדברים והתנאים שעברו היום בינו לבינו. וכנגד השנייה אמר והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני וביניך. שזהו לשון מצפה כמו הצופה שעומד במקום גבוה לראות למרחוק. וזהו כי נסתר ולא נראה איש את רעהו. צריך אז לזכור המצפה שהיה המצבה. וזהו כי נסתר איש מרעהו למקום רחוק. והזכיר התנאים אם תענה את בנותי וגו' ראה אלהים עד. כלומר מדת הדין של אלהים הוא פחד יצחק הוא עד ביני וביניך. באלו הדברים שהם בינינו מענין הנשים כאמרו אם תענה את בנותי וגו'. ואחר שהשלים בענין הנשים. חזר לומר ויאמר לבן ליעקב הנה הגל הזה והנה המצבה וגו' עד הגל הזה. לרמוז כי ענין הגל והמצבה היו מורים על ברית אחרת שהיו צריכים לעשות והוא אם אתה לא תעבור אלי. ואם אני לא אעבור אליך בשום זמן ובשום מקום לא אתה ולא זרעך וכן אני וזרעי. וזה ברית אחרת שלא מעין ברית הנשים אלא לעד לעולם. ולזה תמצא כי הוא עבר תחלה זאת הברית שהוא אמר אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה. והוא עבר הברית בזמן בלעם כשאמר גדר מזה וגדר מזה וארז"ל סתם גדר של אבנים. לרמוז כי לפי שבלעם עבר ברית הגל נראה לו המלאך במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה והוא של אבנים של לבן. וכדי להבהילו שלא יעבור הברית. אמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק שהוא מדת הדין ורצועה להלקותו. כאמרו ופחד יצחק היה לי. ובזוהר אמרו שנשבע בפחד יצחק ללמדנו חומר השבועה ושאין לאדם לישבע. ואם ישבע שלא ישבע במקום העליון. שהרי בכאן לא נשבע באלהי אברהם אלא למטה ממנו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך